
אם אתם מכירים אותי, אתם ודאי יודעים שאני מתרגש מהדברים הכי קטנים.

כשמכינים לי קפה בבוקר מבלי שביקשתי.

כששולחים לי שיר של מאריה מבלי שציפיתי.


אם אתם מכירים אותי, אתם ודאי יודעים שאני מתרגש מהדברים הכי קטנים.

כשמכינים לי קפה בבוקר מבלי שביקשתי.

כששולחים לי שיר של מאריה מבלי שציפיתי.


לפני כמה זמן, באמצע שנ”צ מושלם בסופ”ש, חלמתי חלום.

ובחלומי,

אני נמצא בארמון [כן כן מקומי הטבעי אני יודע], בבהרי יום שמשי ונעים, כשמאוחר יותר מתעתד להתקיים טקס חתונה של הבת של המלך והמלכה, היינו, הנסיכה, עם בחיר ליבה. עכשיו אני, בחלום, לא חלק מהרויאל פאמילי הגרעינית [שאגב במציאות אני לא מאדוקיה בכל מקרה], אלא ה-plus one.

אנחנו מגיעים לארמון ופוגשים את כל המשפחה במבואה, היי היי מה נשמע נשיקות חיבוקים, ואז דיברנו על מה הולך להיות היום, מתי מתחיל הטקס, מתי דנה מגיעה עם שמלת נוצות, וכו’.

לאחר מכן, כולם התפזרו- כנראה הלכו לג’מבו- ורק אותי השאירו, באמצע הטרקלין.

וואי, אתם יודעים כמה אני אוהב תותים??

מפה ועד כמעט-ברלין.

בטארט פשוט או מסובך, בפרזייה קלאסית או ליניאקית, בעוגת שכבות או עוגת גבינה– העיקר שיהיו שם!

והרי אנחנו יודעים כבר שתותים וקצפת זה שידעך למופת; מדליק משואה ונמצא בראש הפירמידה ואף בפרק האחרון בתמונה שמחזיקות ידי הגדות.

טוב תקשיבו.

אם יש עוגה אחת שאני מחכה כללללל שנה לעונת התותים בשביל להכין אותה-

טוב זו בעצם שתיים.

הראשונה היא למעשה טארט; התותים הניאוקלאסי!

הוי, הוא כזה מוש.

והשניה היא פרזייה.


טוב אני לא יודע מה נסגר עם הסגרים האלה,

כי בכל פעם שמכריזים על אחד או מהדקים את הקיים אז גם חשבון הבנק שלי מתהדק כי רמות הסטרס שלי עולות כמו כמות החיובים באשראי כי היי השופינג הוא חיוני! תרפויטי! וגם אם בתכל’ס אין לי בעצם מה לעשות בינתיים עם [עוד] חולצת קרופ טופ של קיילי [המקורית.], משהו בגיהוץ הוירטואלי הכי מאזן לי את רמות הקורטיזול כי אה כן, גם צריכת הקפאין שלי, קמץ או חולם, גוברת.

למזלי, גם עוגיות שוקולד צ’יפס מורידות לי את הסטרס.
