אני אגיד לכם מה הבעיה שלי עם עוגות שמרים.
הסטנדרט, בשבילי, הוא אותה עוגת שמרים שמכינים מבצק שמרים מדופף/כרוך, שהוא בצק שמרים, לא רזה במיוחד, שעוד מקפלים אליו כמות יפה של חמאה, כמו שעושים בבצק עלים. זו בעצם עוגת הקראנץ שמוכרים בקונדיטוריות, לפחות כאלה שמכבדות את עצמן [ואת הלקוחות שלהן].
ואפרופו בצק עלים, איך אמרה מאיה בפוסט הגביניות המופלא שלה?- “כל עוד לא תקפלו לתוכו הרבה חמאה בשכבות שכבות הוא לעולם לא יממש את הפוטנציאל האמיתי שלו”.
וזה מה שגם אני תמיד חשבתי.
עד עכשיו.
הלחם המלא של סטלה פארקס [שאנחנו כבר מכירים כמובן] הוא אחד מבין 2 לחמים קבועים שאני מכין ליומיום [השני הוא לחם הכוסמין].
בד”כ, אם אני מכין אותו אז זה קורה בסופ”ש, כי למרות שהוא לא מצריך הרבה עבודה, הוא כן לוקח קצת זמן. אבל הוא מה זה פשוט!
לפני כמה זמן הכנתי לחם כוסמין.
הוא היה מושלם. אוורירי, לח, רך, עם קראסט מושלם ומלוח בדיוק במידה הנכונה.
זה היה אי שם ב-2015.
מאז, כל פעם שאני מנסה להכין את אותו הלחם, הוא לא יוצא אותו דבר. הוא לא אוורירי מספיק, הוא לא רך והוא לא טעים כמו ההוא, המיתולוגי.
טוב, אז אתם רוצים לחם דגנים? קיבלתם!
מתחילים בפתיתי הדגנים. משרים אותם במים רותחים ונותנים לתערובת להתקרר.
עולם הרוגעלך המודרני מחולק, בעיקרון, ל-2 מחנות: מחנה השמרים ומחנה גבינת-השמנת.
מחנה השמרים הוא זה הנפוץ בארץ, והוא דוגל ברוגעלך שמנמנים, תפוחים, דיינישיים במרקם וקרואסוניים במראה, מדופפי חמאה ומדיפי שוקולד. מחנה גבינת-השמנת נפוץ בעיקר בחו”ל [למרות שבניו יורק החלו גם לצוץ רוגעלך-שמרים לאחרונה], והוא משתמש בבצק שמקביל לבצק השק”ם [שמנת-קמח-מרגרינה, או בגלגולו הנוכחי שהחליף את המרגרינה בחמאה- בצק חש”ק] הישראלי, רק שהוא מכיל גבינת שמנת, ולא שמנת חמוצה. הרוגעלך שהוא מניב הם קטנים, רכים, עם מרקם עוגתי-משהו [כמו עוגיות רחת-לוקום] ומלית אגוזים/ריבה.
ואז.