כשהייתי קטן [יותר], עוגת היומולדת הקבועה שלי הייתה עוגת היער השחור.
וכשאני אומר “קבועה” אני כמובן מתכוון שקיבלתי אותה בשנה אחת, גג שנתיים, כי מהר מאוד הבנתי ש-I can do better.
ואז עברתי לקורבן הבא.
[אבל זה סיפור לזמן אחר]
ואם תשאלו- מה כבר יש להרוס בעוגת שוקולד עם קצפת ודובדבנים?
תגידו, דיברנו כבר על ההנאות הקטנות של החיים?
כי אני זוכר שקצת הזכרתי את זה מתישהו. בהתחלה חשבתי שזה בפוסט הלרלור “שחורדיניז“, אבל אולי טעיתי. אניוואי, לפני כמה זמן החלטתי ליהנות מכל דבר קטן שיכול לשמח אותי.
זה יכול להיות, למשל, שצריך לשקול 74 גרם חמאה ויש לי בדיוקקקקק 74 גרם בחבילה הפתוחה. או שאין אף אחד בתחנת דלק ואז אני יכול לבחור איזו עמדה שאני רוצה מבלי להסתובב על צירי כמו ספה בחדר מדרגות. או שהחלטתי לא לשטוף את האוטו כי אמרו שלמחרת יהיה אובך, ולא רק שהיה אובך והחזאים/ות צדקו, אלא שגם אחרי זה היה גשם פעמיים, אז אחד אכן המיט את ג’יפתו על האוטו, אבל זה שאחריו ניקה אותו לגמרי! הידד.
יאבה איזה חום אני shvitzingggggggg
זה רק אני או שחם עכשיו בתקופה הזו בצורה יוצאת דופן? אה זה רק אני? אה, זה תמיד ככה בקיץ? רגע, זה נחשב כבר קיץ? רגע, עברנו כבר את פסח? רילי? יואו, נכון חם עכשיו בתקופה הזו בצורה יוצאת דופן?
צ’מעו סיפור משעשע:
לפני כמה ימים הייתי בסופר, וכשרציתי לשלם, הלכתי לקופות העצמיות/עצמאיות האלה, שבהן מעבירים את הפריטים לבד, ואז משלמים באשראי. איך שהגעתי לשם, הגיעה אחת מהקופאיות-המשגיחות שמסתובבות ליד הקופות הנ”ל, והתנהל הדיאלוג הבא:
טוב, אנחנו מתקרבים לסיומה של תקופת הבחינות. זה אומר שעוד מעט יש חופש! חופשחופש! האו פאן. בינתיים יש לי מלא מאמרים לקרוא, ומלא דפים לסכם. אבל אני עדיין רוצה לאכול פאי. וזה אומר שצריך להכין את הפאי. הממ.. דילמה.
