אתם מכירים את זה שבקיץ, יש ימים שלמרות שממש ממש ממש חם בהם-
אז ברגע שאתה יוצא החוצה והשמש מלטפת לך את הפנים- אתה מרגיש שוואלה, החום בכלל לא מזיז לך,
וזה כיף פשוט להיות בחוץ באוויר הנעים עם כל הויטמינים הד[י]רושים ושאר האנשים שמתהלכים בבריזה, בפנאן, ברוגע?
גם אני לא.
אם אתם קצת מכירים אותי, אתם יודעים שאני מסוג האנשים שמחפש סימנים.
סימנים שבד”כ רמוזים, חבויים, צפונים, אבל האמת היא שבד”כ אני לא מגלה אותם אלא רק אחרי שהם מתעלים את האלכסיס הפנימית שלהם ונותנים לי שתי שטוזות פליק פלאק.
וגם אם לפעמים כלומר לרוב אני מגלה את הסימנים רק בדיעבד, זה כמעט תמיד קורה אחרי שהלכתי בכל מקרה לכיוון שהם סימנו לי, מה שמשמח אותי כי גם אם אני מפספס אותם- אז בכל מקרה יש אצבע, מחודדת ציפורניים כמובן, שנותנת לי נאדג’ קטן לכיוון הנכון.
כי אני באמת מאמין שמה שצריך לקרות- קורה.
ככה עם הפוסט הזה.
אתם יודעים מה בא לי לקינוח החג?
עוגת תפוחים. בחושה, קלילה, זריזה.
וזה לא משהו שנאמר בקלות פה כי עוגות בחושות בעיניי צריכות להיות שוות את זה כי הן הרבה פעמים יותר משעממות מכפכף גומי, וזה הרבה פעמים מתורץ בקלות וזריזות ההכנה שלהן.
אך לא ולא! אז מה אם זה רק לערבב חומרים רטובים ויבשים. החיים קצרים מדי בשביל שהארוחות שלנו, שהן לכשעצמן פריבילגיה שלהרבה אנשים בעולם אין, לא תקבלנה לפחות 790 נקודות;
יאבה.
אוטוטו ספטמבר.
אתם יודעים מה זה אומר???
שזה חודש אחד לפני אוקטובר הקדוש.
בצק החלב
אבל גם-
לא יודע למה אבל בזמן האחרון אני מתעורר כל בוקר [ואני עוד מפרגן כשאני אומר “בוקר”] ב-02:30.
אז בהתחלה חשבתי לעצמי- עדי ביטי. אבל לא, שמתי כבר פתק בכותול.
אז חשבתי מה עוד זה יכול להיות. עכשיו מילא אם זה כי יום לפני זה הלכתי למרפסת בעודי שר Que Sera Sera ורגלי נפלה דרך הרצפה כי טרמיטים אכלו אותה ואחרי הדיאגנוזה אני לא מצליח להירדם כי אני שומע אותם כל הזמן מנשנשים ולועסים ובולעים.
אך לא ולא! אין שום טרמיטים. נד ראשו! אין שום כרסום. סתם ככה, כל לילה מחליט להתעורר.
