אוקיי פיפס,
יש לכם מושג כמה ממכר הדבר הזה????
עד לפני כמה שנים הכרתי רק את הפופקורן המתוק שמוכרים בסופר, שחצי מהפופקורן בו לא מפוצפץ בכלל [אז אני מניח שיש להגיד שחצי מהקורן לא פופ-ד?], והוא מתוק וחד מימדי ונמאס ממנו אחרי שניה וחצי.
אבל אז.
אתם יודעים מה קשה לי עם מתכונים שמלחימים קינוחים שונים למשהו אחד?
שהרבה פעמים, התוצאה שמתקבלת לא רק שלא קרובה לאף אחד מקינוחי האב/אם שכביכול הולידו את הקינוח, אלא נחותה מהם בהרבה.
עכשיו מילא אם מדובר בבנות של דמי וברוס, יש להן מספיק כסף לטיפולים פסיכולוגיים, אז אני לא מרחם עליהן.
[סתם! עוד מעט יום כיפור הצילו אני בטוח שהן נחמדות ובנות של מלך; הן בטוח של מלכה בכל אופן]
אוקיי אנשים, פרעצלים הם האובססיה האחרונה שלי.
אולי כי אוטוטו נגמר הקיץ ואפשר להתחיל להעמיס פחמימות. אולי כי מאז הפוסט של עוגת השמרים אני בשוונג בצקי. אולי סתם כי הרבה מאוד זמן לא אכלתי פרעצל אמיתי, פריך מבחוץ ורך מבפנים, עם המעטה השזוף והטעם הבייגלי האופייני המובהק.
[אפשר בבקשה להסביר לי למה שרויטמן לא באים עוד לנמל תל אביב??]
אז החלטתי לעשות מעשה, ולהכין פרעצל בבית!
אני אגיד לכם מה הבעיה שלי עם עוגות שמרים.
הסטנדרט, בשבילי, הוא אותה עוגת שמרים שמכינים מבצק שמרים מדופף/כרוך, שהוא בצק שמרים, לא רזה במיוחד, שעוד מקפלים אליו כמות יפה של חמאה, כמו שעושים בבצק עלים. זו בעצם עוגת הקראנץ שמוכרים בקונדיטוריות, לפחות כאלה שמכבדות את עצמן [ואת הלקוחות שלהן].
ואפרופו בצק עלים, איך אמרה מאיה בפוסט הגביניות המופלא שלה?- “כל עוד לא תקפלו לתוכו הרבה חמאה בשכבות שכבות הוא לעולם לא יממש את הפוטנציאל האמיתי שלו”.
וזה מה שגם אני תמיד חשבתי.
עד עכשיו.
הלחם המלא של סטלה פארקס [שאנחנו כבר מכירים כמובן] הוא אחד מבין 2 לחמים קבועים שאני מכין ליומיום [השני הוא לחם הכוסמין].
בד”כ, אם אני מכין אותו אז זה קורה בסופ”ש, כי למרות שהוא לא מצריך הרבה עבודה, הוא כן לוקח קצת זמן. אבל הוא מה זה פשוט!