אני לא אוהב שוקולד ותפוז.
זה מה שאמרתי לעצמי, בכל פעם שראיתי את תמונת השער בספר הקינוחים של פייר הרמה ודורי גרינספן. עוגת מוס שוקולד ולימון? אין מצב ששוקולד הולך טוב עם לימון. הוא בקושי הולך טוב עם תפוז. אז עם טעם שהוא יותר אסרטיבי? אין מ-צ-ב.
הנה אנלוגיה נחמדה:
נכון תותים אין כל השנה? ונכון כשמגיעה העונה שלהם אנו רוקדים וקופצים בתופים ובמחולות ומכינים טארט תותים או עוגות גבינה תותיות ומתמוגגים מאושר כי שווה לחכות להם, לתותים?
תאמינו לי, טארט לימון הוא לא משהו שחשבתי שיעלה לבלוג עכשיו.
לא כי אני לא אוהב קינוחים עם לימון [כי אני כן], אלא כי לא חשבתי שיש לי מה לחדש בעניין. יש הרבה מתכונים של זה ברשת, והרבה מהם מוצלחים.
ואז.
אממ, כבר אמרתי לכם שיש לי אובססיה קלה לקרמל כרגע, נכון?
זה התחיל בקטנה, עם בלונדיז קרמל. המשיך למשהו קצת יותר מסובך, טארט שוקולד בננה קרמל. ועכשיו מגיעה הביג מאמא, ה-Entremet. בהקשר הקונדיטורי שלנו, “אנטרמה” היא פשוט עוגת מוס מרובת שכבות ומרקמים. היא לא בהכרח מסובכת להכנה, אלא רק לוקחת קצת זמן בדיוק בגלל השכבות המרובות שאולי אפילו לא לוקח הרבה זמן להכין אותן, אבל בד”כ צריך לחכות שהן תתקררנה או תתחממנה וכו’.
לפני הרבה הרבה שנים, בתוך יער עבות,
[האמת שזה לא היה לפני הרבה הרבה שנים. זה היה בשבוע שעבר. כאילו, אני יכול להתחכם ולהגיד שזה היה לפני 0.019 שנים, ואז להתחכם ולהגיד שזה הרבה במונחים של שיעורי סטטיסטיקה אחרי ארוחת צהריים ביום גשום כשזה השיעור האחרון, ואז להמשיך להתחכם עד שתיגמר לי הסוללה.] [והאמת שזה לא היה בתוך יער זה היה ליד יער, והאמת הנוספת היא שזה גם לא היה יער זה היה גן, אבל אני יכול להתחכם ולהגיד שזה יער במונחים מדבריים (?) ולהגיד שזה “בתוך” בפרופורציות של גלקסיות (יש מילה לזה? גלקטוני? גלקטיאני? עזבו, של גלקסיה) ואני אחדול עכשיו]
אני ואפרת קבענו להיפגש! האמת שתכננו להיפגש עוד הרבה לפני זה. וה”הרבה” הזה כן בפרופורציות של גלקסיות. חודשים עברו והנה נמצא יום פנוי, או כמה שעות פנויות ביום אחד, ששנינו יכולים להיפגש!
