צ’מעו סיפור משעשע:
לפני כמה ימים הייתי בסופר, וכשרציתי לשלם, הלכתי לקופות העצמיות/עצמאיות האלה, שבהן מעבירים את הפריטים לבד, ואז משלמים באשראי. איך שהגעתי לשם, הגיעה אחת מהקופאיות-המשגיחות שמסתובבות ליד הקופות הנ”ל, והתנהל הדיאלוג הבא:
עולם הרוגעלך המודרני מחולק, בעיקרון, ל-2 מחנות: מחנה השמרים ומחנה גבינת-השמנת.
מחנה השמרים הוא זה הנפוץ בארץ, והוא דוגל ברוגעלך שמנמנים, תפוחים, דיינישיים במרקם וקרואסוניים במראה, מדופפי חמאה ומדיפי שוקולד. מחנה גבינת-השמנת נפוץ בעיקר בחו”ל [למרות שבניו יורק החלו גם לצוץ רוגעלך-שמרים לאחרונה], והוא משתמש בבצק שמקביל לבצק השק”ם [שמנת-קמח-מרגרינה, או בגלגולו הנוכחי שהחליף את המרגרינה בחמאה- בצק חש”ק] הישראלי, רק שהוא מכיל גבינת שמנת, ולא שמנת חמוצה. הרוגעלך שהוא מניב הם קטנים, רכים, עם מרקם עוגתי-משהו [כמו עוגיות רחת-לוקום] ומלית אגוזים/ריבה.
ואז.
איזה כיף שיש תותים! הם כאלה חמודים ומתוקים.
בייחוד עכשיו, אחרי הגשמים, הם ממש עסיסיים וממש ממש “תותיים” כאלה. כי כאילו בזמן האחרון, זאת אומרת בשנים האחרונות, לפעמים התותים היו קצת.. חמוצים כאלה, ואנמיים. חסרי טעם. ותמיד אני קונה אותם כי הם כאלה אדומים ומבריקים ושמנמנים ויפים, ואז אני נוגס בהם, נגיסה חמוצה וקשה, ונזכר למה כל שנה אני מתאכזב מהם מחדש.
מנגו זה מהפירות המתוקים אלה שלא נוהגים לאפות איתם. קודם כל זה בעיה למצוא כאלה עם טעם ממש חזק ומנגו-י. אוי וגם לפעמים יש את הסוג הנוראי הזה עם הסיבים שלוקח חצי שעה לאכול אותם, ואם רוצים לקלף אותם יש את הרעש ה”גירודי” המצמרר הזה -וואי אז אתם יכולים לדמיין איזה מזעזע זה לאכול עוגה או פאי ואז להיתקע באחד הסיבים המחרידים האלה?- אבל אניוואי גם אם כן מוצאים מנגו חלק עם טעם חזק, באפייה- הטעם שלהם, כמו של הרבה פירות, קצת הולך לאיבוד.
טוב, אנחנו מתקרבים לסיומה של תקופת הבחינות. זה אומר שעוד מעט יש חופש! חופשחופש! האו פאן. בינתיים יש לי מלא מאמרים לקרוא, ומלא דפים לסכם. אבל אני עדיין רוצה לאכול פאי. וזה אומר שצריך להכין את הפאי. הממ.. דילמה.
