אתם אוהבים ביסקוטי?
לא יודע, אני הייתי בטוח פעם שאני לא סובל ביסקוטי. זה כאילו קשה מדי, ואגוזי מדי, ומתוק מדי, ו… מדי מדי. אז וויתרתי עליהם מראש, וכל פעם שמישהו הציע לי ביסקוטי, או שראיתי מתכון לזה, אפילו לא חשבתי על לנסות. אבל אז, ראיתי את הביסקוטי האלה בספר החדש של ג’וי ווילסון, ומשהו בפתיח של המתכון שם, שדיבר על איך הרבה עוגיות ביסקוטי נחושות בדעתן לשלוח את אכלניהן לרופא השיניים, ממש דיבר אליי [ע”ע בעיות 1 ו-3] ושכנע אותי להכין אותן.
אוי, איך אני אוהב תותים.
נראה לי שכל פעם שאני מכין משהו עם תותים [היי מאפה תותים זריז] אני מהלל ומפאר ומשבח את היותם בחיי, או בעונתם [היי עוגת גבינה תותים ושוקולד לבן], אז עוד כשזה בשילוב הנוסטלגי של תותים וקרם, זה בכלל מצריך שיר הודיה שלם. אולי גם ריקוד גשם קצר. וראיתם? ירד גשם היום. או אתמול. או מתישהו. תלוי מתי אתם קוראים את זה.
אתם יודעים מה הייתי רוצה?
כאילו, הרבה דברים. נניח שמאריה תבוא לארץ. או שהיו מחזירים את המיני-אוריאו לסופר. אבל לענייננו: שאיזה יום אחד, הייתי קם, אפילו באמצע הלילה, ומתחיל לאפות את כל הדברים שאני רוצה. בלי הפרעות, בלי אילוצים, בלי עבודה, או שיעורים, או כביסה או פרסומות בפלאפון שמתקשרות מחסוי ומחכות שאני אגיד “הלו?” בשביל להתחיל את ההקלטה [מכירים את זה? איזה הזוי זה] [וקצת קריפי].
טוב, אז אתם רוצים לחם דגנים? קיבלתם!
מתחילים בפתיתי הדגנים. משרים אותם במים רותחים ונותנים לתערובת להתקרר.
שחורדיניז! או: מה קורה כשבראוניז פוגשים בצק עוגיות.
אבל קודם: עשרה דברים שלא ידעתם עליי! מכירים את זה? זה מעין משחק כזה, שהדר מהבלוג עם השם המגניב בוא’נה פטיט [אה, ולפני שאשכח: אלינור, אני מעביר את השרביט אלייך! וגם אלייך, דניאלה!] העבירה אליי, שמתרוצץ בין בלוגים, שבו כל בלוג מספר 10 עובדות או מעשיות שיכולות לעניין אתכם. כאילו, נראה לי שבעיקרון רמת העניין לא חייבת להיות גבוהה במיוחד, אבל נראה לי שזה יהיה נחמד אם לא תנמנמו כבר במספר 2, ומה יותר מעניין מהשאלות הקצרות והרדודות הללו בסוף הראיונות, א-לה “סטודיו למשחק”? שום דבר בעולם. חוץ מ-How to get away with murder. בינתיים.