טוב אני לא יודע מה נסגר עם הסגרים האלה,
כי בכל פעם שמכריזים על אחד או מהדקים את הקיים אז גם חשבון הבנק שלי מתהדק כי רמות הסטרס שלי עולות כמו כמות החיובים באשראי כי היי השופינג הוא חיוני! תרפויטי! וגם אם בתכל’ס אין לי בעצם מה לעשות בינתיים עם [עוד] חולצת קרופ טופ של קיילי [המקורית.], משהו בגיהוץ הוירטואלי הכי מאזן לי את רמות הקורטיזול כי אה כן, גם צריכת הקפאין שלי, קמץ או חולם, גוברת.
למזלי, גם עוגיות שוקולד צ’יפס מורידות לי את הסטרס.
לפעמים, לא בא לי לאפות עוגיות שוקולד צ’יפס.
כי הרבה מתכונים, בייחוד בארץ, מוגדלים בשקל תשעים ומוכוונים למשפחות גדולות יחסית.
אני זוכר שכשהייתי קטן, רוב המתכונים לעוגות היו לתבניות בקוטר 25 ס”מ ומעלה, שזה מעל ומעבר למשפחה קטנה. בגלל זה כבר שנים אני אופה עוגות בתבניות קטנות יותר, ומחשב נפחים ומתכונים לכמויות שמתאימות לי.
עוגיות, לעומת זאת, הן סיפור אחר.
טוב, אני לא יודע אם אתם מכירים את הסדרה Dance moms [שמשום מה החליטו לתרגום בעברית ל-“רקדניות קטנות”] אבל תקשיבו; זו הסדרה הכי טובה בטלוויזיה.
זה בעיקרון מראה את חייהן של רקדניות קטנות בחוג לריקוד [רק שכל החיים שלהן זה ריקוד], תוך שהן משתתפות בתחרויות שונות, עד שהן מגיעות לתחרות הלאומית [nationals]. ואז נגמרת העונה. אבל האמת היא שזה יותר על האימהות התככניות, הקנאיות, הרדודות, הדורסניות והפסיכוטיות שלהן [למעט אחת שקצת שפויה יותר מהשאר], שמנסות לגרום לילדה שלהן להיות המועדפת של הכוהנת הגדולה, מיס אבי-לי [למה? בשביל לקבל סולו-ים]. אבל בד”כ הן לא מצליחות לסבול אותה, אז במקום להתחנף לאבי הן צורחות עליה. אה כן, צעקות הן מוטיב מרכזי בתכנית הזו. הן רבות שם הרבה.
משבוע שעבר תכננתי להכין עוגיות חמאה פשוטות ונחמדות, שכולם אוהבים וכולם מחסלים: Melting Moments.
זה מהסוג הזה של העוגיות שיש בכל העולם, ויש לזה אינספור גרסאות: במילוי ריבה, עם זיגוג לימון, בציפוי אבקת סוכר, או אפילו בלי כלום- הן תמיד טעימות והמרקם המיוחד שלהן כובש את כולם: העוגיה נראית ומרגישה קריספית כשנוגעים בה מבחוץ, אבל כשנותנים בה ביס, העוגיה נמסה בפה בחגיגה חמאתית ועשירה.
אוי ויי. בשבוע שעבר נגמר אמריקן איידול.
איך אני אמור למלא את הזמן הפנוי והריקני שלי עכשיו?? מילא אם היה לי את רוקדים עם כוכבים [go kellie & derek!] אבל גם זה עומד להיגמר!! אבוי. זה כאילו אתה הולך לישון [בשבועות], וכשאתה קם- כולם נמצאים בקריביים. חוץ ממך. והם לקחו את כל הבטריות. כולל הבטריה הקטנה הזו שיש בשלט/מפתח של האוטו, כך שבשביל להכנס לאוטו צריך לפרק את המכסה [?] של המפתח ולחלץ ממנה את המפתח הנורמלי. רק שאתה -לא- יודע איך עושים את זה. אז אתה מנסה ומנסה, וכשאתה מצליח להכנס לאוטו אתה לא מבין לאן המפתח הזה יכול להכנס. המקום הנורמלי שהמפתח נכנס אליו חסום!!! ואז אתה רואה שיש מין צ’ופצ’יק כזה שמתפרק — טוב לא משנה. בקיצור, לוקח לך איזה 8 דקות להתניע את האוטו, ועד אז אתה כבר שוכח לאן רצית לנסוע, ואתה מיואש ותשוש ורוצה הבייתה. אבל, אההה, הממ. I digress.
