אתם מכירים את ימי הראשון האלה, שאתם מתעוררים בבוקר, קמים באיטיות מתמרחת מהמיטה, ולוקח לכם חצי שעה להיגרר אל עבר נעלי הבית? [למרות שבכל הסופ”ש תכל’ס לא עשיתם כלום אז אמורה להיות לכם מוי אנרגיה לשבוע החדש שמבצבץ..]
אבל לא- אין אנרגיה, והבוקר מרגיש נוראי. ואתם קמים ואומרים לעצמכם: “אבוי. השבוע הזה הולך להיות איטי ובלתי נסבל. מזל שאני לא צריך לעשות שום דבר מיוחד היום”. אז אתם הולכים לצחצח שיניים ורואים שמשחת השיניים כמעט נגמרה וצריך ללכת לקנות. טוב, מזל שזה רק “כמעט”, כי זה יכול לחכות למחר.
יום אחד בשנה שעברה, סיימתי יום לימודים ארוך באוניברסיטה, ובדרך הבייתה עברתי בעזריאלי. ראיתי בחנות ספרים את הספר של מיכל אנסקי, “אוכל מהבית”. “יווו”, חשבתי לעצמי, “לא ידעתי שיש לה ספר! הוא חדש? איך לא קראתי עליו באינטרנט עדיין? וואי מעניין איזה מתכונים יש שם. מעניין איך היא מבשלת. מעניין איך היא כותבת. יוו מעניין אם יש לה גם קינוחים! ועוגיות! ו-” ואז נזכרתי שאני לא צריך לתהות אנדלסלי כי הספר מול העיניים שלי.
אז דפדפתי בספר ואחרי שתי שניות ראיתי מתכון ללחם מלא 100% חיטה מלאה. וזה מתכון נורא מעניין כי קשה לעשות לחם מ-100% קמח מלא, כי הוא יוצא כבד ודחוס וקשה ויבש כזה. אז התלהבתי והתחלתי לקרוא את המתכון, וכמובן שבדיוק באותו רגע קיבלתי טלפון. ואתם מכירים את זה שלפעמים אתם עושים משהו [נניח מעלעלים בספר] בזמן שאתם מדברים בטלפון, ואז כל תשומת הלב שלכם הולכת לטלפון, ואז אתם קצת לא מודעים לפעולות הפיזיות שאתם עושים [נניח לעלעל בספר] ואז ואז, אממ, אתם מסיימים לדבר בטלפון ואתם קולטים שאין לכם מושג מה קרה עכשיו ואיך לעזאזל הגעתם לחנות בצד השני של הקניון?
גוג’ראט היא מדינה במערב הודו, שהמטבח שלה [=המטבח הגוג’ראטי] קליל, מחמם, שופע ירקות וקצת מתקתק, והמרק הזה של מדהור ג’אפרי [מתוך At Home with Madhur Jaffrey] הוא בדיוק מה שמתחשק לי בימים האלה: משהו מהיר הכנה שיכול גם להיעשות מראש [הוא רק משתבח עם הזמן, כמו קייט בלנשט], קליל והולך כמעט עם כל דבר לארוחת צהריים או ערב.
במתכון המקורי ממליצים להכין רסק עגבניות ביתי ע”י צמצום איטי של מלאמלא עגבניות, ואז להוסיף מלח, למעוך ולהמשיך להוציא ת’מיץ לעגבניות, תוך כדי ערבוב מתמיד כדי שהעגבניות לא תישרפנה. ואז גם צריך לסנן/לטחון את הרסק. בפעם הראשונה שהכנתי את המרק עשיתי את זה, וזה היה ניג’וס-על. וזה אפילו היה פחות טעים מאשר כל שאר הפעמים שהכנתי מאז, כשהשתמשתי ברסק עגבניות קנוי. ווהו!
יאבה.
לא יודע מה איתכם, אבל כשאני ראיתי בהתחלה [אצל נייג’לה] “עוגת שוקולד ושמן זית”, ממש פחדתי. “שוקולד ושמן זית” לא נשמע כמו השילוב הכי טבעי בעולם. כי שוקולד מתקשר לי לעוגיות, עוגות, גלידות או קוקילידה [שמשלבת את כל הנ”ל!], ושמן זית מתקשר לי לחומוס. ועד כמה שאני אוהב עוגיות, לא נראה לי שאני ארצה לאכול קוקילידת חומוס, לא משנה אם החומוס נמצא בעוגיה-עוגה עצמה או בגלידה.
